הבחנה מעניינת:

דור המדבר, שחי הכי קרוב לאלהים, ושחזה בניסים אדירים, לא האמין בו!  אנו קוראים בתורה כי בני ישראל, כמעט בכל המקרים שבהם נתקלו בקשיים רצו לחזור למצרים… וכשמשה עלה להר לארבעים יום עשו להם אל מזהב… וכשהמרגלים חזרו וסיפרו שעלולים להיות קשיים בכיבוש הארץ ויתרו מייד על הרעיון של ארץ זבת חלב ודבש…לעומת זאת, הדורות שמעולם לא חוו נכחות כלשהי של האלהים, (כולל דורנו) מאמינים בו בעוצמה כזו שהם מוכנים להרוג ולהיהרג למענו בלי שום היסוסים; נשאלת השאלה מדוע?

מהיום שהאדם נברא (או מהיום שאכל מעץ הדעת) נוצרה דילמה אצל האלהים: מצד אחד ניתנה לאדם בחירה חפשית בכדי שיוכל להיות חדשני ויצירתי כפי שחשק הבורא, ומצד שני היה צורך, מפעם לפעם, בתדרוך והכוונה. אך בכדי לתדרך ולכוון בצורה אפקטיבית  אלהים חייב היה להתגלות במידה מסויימת. וכאן הדילמה; אם לא יתגלה מספיק הם לא יאמינו בו חזק מספיק, אבל אם יתגלה יותר מדי הם יאבדו את יכולת הבחירה החפשית. כשאלהים התקרב לאברהם הוא גרם לו לאבד את היכולת להיות עצמאי. אברהם היה מוכן להקריב את היקר לו מכל ללא כל היסוס או מחשבה… לעומת זאת כשלא התקרב מספיק לבני ישראל במדבר הם עשו את העגל… מסתבר שביחסים בין אלהים לאדם זה ״הכל או כלום״… בכדי שהאדם יאמין באלהים במאה אחוזים חייב להתקיים אחד משני דברים: או שאלהים יגלה הכל, כי נס פה ונס שם אינם מספיקים, או שלא יגלה דבר ויתן לדמיונו של האדם לדמיין שהכל קיים.